<h1>ספר התרומות שער נ"א חלק ד'</h1>
<h2>דף יב:</h2>
ועתה נבאר מה דינו של ש"ח הנמצא בשוק שלא היה מונח בחפיסה ולא על דרך שיותן בו סימן. על זה גרסינן בב"מ פ"ק [י"ב ע"ב] מתניתין מצא ש"ח אם יש בהם אחריות נכסים, כלומר שכתב לו שעבוד קרקעותיו שיגבה מהם חוב זה, הרי זה לא יחזיר למלוה שב"ד נפרעים. פירוש, נפרעין חובו מן הלקוחות שלקחו קרקעותיו ששעבד לבעל חובו כבר ואם איתא שהיה פרוע יהיה טורף לקוחות שלא כדין. ואוקימנא בגמ' דאפילו בשחייב מודה לא יחזיר, דחיישינן לפרעון ולקנוניא, דכיון דנפל איתרע ליה ולכל ריעותא דמצי למתלי תלינן ביה. ואם אין בהן אחריות נכסים יחזיר, שאין ב"ד נפרעין מן הלקוחות, הואיל ושחייב מודה יחזיר, דלפסידא דיליה ליכא למיחש, דהא קא מודה, וללקוחות נמי ליכא למיחש דהא לא טריף בהאי שטרא מידי. זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר. וקא מפרש בגמ' דטעמייהו דרבנן משום דסבירא להו אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר, הילכך אפילו שטר שאין כתוב בו להתפרעא מכל נכסים וקנינין דאית לי תחות כל שמיא אפ"ה טריף ביה ממשעבדי, הילכך אין חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפירעון, ואפילו יהיה שטר העשוי בקנין ובנאמנות כשני עדים כשרים, דאע"ג דליכא חשש לדילמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי, דהא שעבד נפשיה משעה דקנו מיניה, אפילו הכי כיון דנפל איתרע שטרא דאי לאו הכי דפרעיה מזהר זהיר ביה בשטריה, ואתרע ליה אפילו נאמנות שהיה בו, דהא לא הימניה [אלא] עד שיצא השטר מתחת ידו וזה אינו יוצא מתחת ידו שהרי נפל ונמצא היה. וכ"ת אכתי נימא אם איתא דפרעיה אמאי לא קרעיה תכף שפרעו, והא לאו מילתא היא, דאיכא למימר ניחא ליה דלא לקרעיה עד שיראנו לעולם שפרעו כי היכי דאי איצטריך ללוות עוד מאחרים דלא לחזקו בגברא דמסיק זוזי. וכ"ת א"כ לקרעיה קרע של ב"ד מיהא ולישבקיה, איכא למימר דילמא איתרמויי הוא דלא איתרמי ליה, הילכך כיון שאין חייב מודה חיישינן דילמא פרעיה וקושטא הוא מאי דקא טעין ואין מחזירו למלוה. ואם החייב מודה אע"פ [כן] (ד)קא סברי רבנן דלא יחזיר למלוה דחיישינן לקנוניא, ולא מיבעיא אי לית ביה קנין דאיכא למיחש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, אע"פ דשאר שטרי דלאו שטריה דהקנאה לא כתבינן כי ליכא מלוה בהדיה, וכדאוקימנא ההיא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי הקנאה [י"ג ע"א], הכא כיון דנפל חיישינן דילמא איקרי וכתיב משום דאיתרע ליה, אלא אפילו בשטרא דאית ביה קנין אפ"ה לא יחזירו אע"פ שחייב מודה, דחיישינן שמא פרעו וקנוניא הן עושים המלוה והלוה כדי לחלוק הקרקע שיטרוף מן הלקוחות.
ופסק הרי"ף ז"ל כרבנן ואין חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון, שניהם מודים לא יחזיר דחיישינן לקנוניא, וליתא לדשמואל דאמר המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים דלא חייש לפרעון ואפילו כתוב בו הנפק ואפילו הוחזק כפרן לא יחזיר כר' יוחנן, והא דתנן הרי זה יחזיר אוקימנא [ט"ז ע"ב] בשטרי חליטתא ואדרכתא, הילכך המוצא שטר חוב בשוק אע"פ שלא פירש בו אחריות נכסים ואע"פ שחייב מודה הרי זה לא יחזיר למלוה, ואפילו יהיה בו נאמנות, ואפילו יהיה בו קנין וכתוב בו הנפק, ואפילו הוחזק כפרן למלוה, דחיישינן שמא פרעו וקנוניא עשו כדי שיטרוף לקוחות שלא כדין. וכן כתב הרמב"ם [אבדה רפי"ח] המוצא שט"ח בשוק אע"פ שלא פירש בו אחריות ואע"פ שחייב מודה הרי זה לא יחזיר שמא פרעו וקנוניא הן עושין, ואע"פ שלא פירש בו אחריות, שאחריות שלא נכתב טעות סופר הוא, לפיכך אם פירש בשטר ואמר שלוה ממנו שלא באחריות נכסים אם היה חייב מודה יחזיר ואם לאו לא יחזיר שמא פרע, ע"כ. ומסתברא דשטר הנמצא בשוק ויש בו בני חורין ומשועבדין אם מספיקין לשעבוד החוב נכסים בני חורין והוא מודה בשטר הרי זה יחזיר למלוה, דכללא הוא שכל שטר שחוששין בו לפרעון והוא אינו מודה לא יחזיר למלוה. ואם חייב מודה ואיפשר לומר שהודה כדי לעשות קנוניא עד שיפסיד על הלקוחות או על מקבל מתנה שלקחו אחר זמן השטר כדי שיטרפו מידם שלא כדין הרי זה לא יחזיר אע"פ ששניהם מודים. וכל שטר שאין בו צד לחוש לא לפרעון ולא לקנוניא ולא להפסד לקוחות או שהוא מודה ויש לו נכסים בני חורין המספיקין לחובו בלתי מה ששעבד את חובו, הרי זה יחזיר למלוה.
<h2>דף טז:</h2>
ועתה נבאר מה דינו של ש"ח הנמצא בשוק שלא היה מונח בחפיסה ולא על דרך שיותן בו סימן. על זה גרסינן בב"מ פ"ק [י"ב ע"ב] מתניתין מצא ש"ח אם יש בהם אחריות נכסים, כלומר שכתב לו שעבוד קרקעותיו שיגבה מהם חוב זה, הרי זה לא יחזיר למלוה שב"ד נפרעים. פירוש, נפרעין חובו מן הלקוחות שלקחו קרקעותיו ששעבד לבעל חובו כבר ואם איתא שהיה פרוע יהיה טורף לקוחות שלא כדין. ואוקימנא בגמ' דאפילו בשחייב מודה לא יחזיר, דחיישינן לפרעון ולקנוניא, דכיון דנפל איתרע ליה ולכל ריעותא דמצי למתלי תלינן ביה. ואם אין בהן אחריות נכסים יחזיר, שאין ב"ד נפרעין מן הלקוחות, הואיל ושחייב מודה יחזיר, דלפסידא דיליה ליכא למיחש, דהא קא מודה, וללקוחות נמי ליכא למיחש דהא לא טריף בהאי שטרא מידי. זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר. וקא מפרש בגמ' דטעמייהו דרבנן משום דסבירא להו אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר, הילכך אפילו שטר שאין כתוב בו להתפרעא מכל נכסים וקנינין דאית לי תחות כל שמיא אפ"ה טריף ביה ממשעבדי, הילכך אין חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפירעון, ואפילו יהיה שטר העשוי בקנין ובנאמנות כשני עדים כשרים, דאע"ג דליכא חשש לדילמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי, דהא שעבד נפשיה משעה דקנו מיניה, אפילו הכי כיון דנפל איתרע שטרא דאי לאו הכי דפרעיה מזהר זהיר ביה בשטריה, ואתרע ליה אפילו נאמנות שהיה בו, דהא לא הימניה [אלא] עד שיצא השטר מתחת ידו וזה אינו יוצא מתחת ידו שהרי נפל ונמצא היה. וכ"ת אכתי נימא אם איתא דפרעיה אמאי לא קרעיה תכף שפרעו, והא לאו מילתא היא, דאיכא למימר ניחא ליה דלא לקרעיה עד שיראנו לעולם שפרעו כי היכי דאי איצטריך ללוות עוד מאחרים דלא לחזקו בגברא דמסיק זוזי. וכ"ת א"כ לקרעיה קרע של ב"ד מיהא ולישבקיה, איכא למימר דילמא איתרמויי הוא דלא איתרמי ליה, הילכך כיון שאין חייב מודה חיישינן דילמא פרעיה וקושטא הוא מאי דקא טעין ואין מחזירו למלוה. ואם החייב מודה אע"פ [כן] (ד)קא סברי רבנן דלא יחזיר למלוה דחיישינן לקנוניא, ולא מיבעיא אי לית ביה קנין דאיכא למיחש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, אע"פ דשאר שטרי דלאו שטריה דהקנאה לא כתבינן כי ליכא מלוה בהדיה, וכדאוקימנא ההיא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי הקנאה [י"ג ע"א], הכא כיון דנפל חיישינן דילמא איקרי וכתיב משום דאיתרע ליה, אלא אפילו בשטרא דאית ביה קנין אפ"ה לא יחזירו אע"פ שחייב מודה, דחיישינן שמא פרעו וקנוניא הן עושים המלוה והלוה כדי לחלוק הקרקע שיטרוף מן הלקוחות.
ופסק הרי"ף ז"ל כרבנן ואין חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון, שניהם מודים לא יחזיר דחיישינן לקנוניא, וליתא לדשמואל דאמר המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים דלא חייש לפרעון ואפילו כתוב בו הנפק ואפילו הוחזק כפרן לא יחזיר כר' יוחנן, והא דתנן הרי זה יחזיר אוקימנא [ט"ז ע"ב] בשטרי חליטתא ואדרכתא, הילכך המוצא שטר חוב בשוק אע"פ שלא פירש בו אחריות נכסים ואע"פ שחייב מודה הרי זה לא יחזיר למלוה, ואפילו יהיה בו נאמנות, ואפילו יהיה בו קנין וכתוב בו הנפק, ואפילו הוחזק כפרן למלוה, דחיישינן שמא פרעו וקנוניא עשו כדי שיטרוף לקוחות שלא כדין. וכן כתב הרמב"ם [אבדה רפי"ח] המוצא שט"ח בשוק אע"פ שלא פירש בו אחריות ואע"פ שחייב מודה הרי זה לא יחזיר שמא פרעו וקנוניא הן עושין, ואע"פ שלא פירש בו אחריות, שאחריות שלא נכתב טעות סופר הוא, לפיכך אם פירש בשטר ואמר שלוה ממנו שלא באחריות נכסים אם היה חייב מודה יחזיר ואם לאו לא יחזיר שמא פרע, ע"כ. ומסתברא דשטר הנמצא בשוק ויש בו בני חורין ומשועבדין אם מספיקין לשעבוד החוב נכסים בני חורין והוא מודה בשטר הרי זה יחזיר למלוה, דכללא הוא שכל שטר שחוששין בו לפרעון והוא אינו מודה לא יחזיר למלוה. ואם חייב מודה ואיפשר לומר שהודה כדי לעשות קנוניא עד שיפסיד על הלקוחות או על מקבל מתנה שלקחו אחר זמן השטר כדי שיטרפו מידם שלא כדין הרי זה לא יחזיר אע"פ ששניהם מודים. וכל שטר שאין בו צד לחוש לא לפרעון ולא לקנוניא ולא להפסד לקוחות או שהוא מודה ויש לו נכסים בני חורין המספיקין לחובו בלתי מה ששעבד את חובו, הרי זה יחזיר למלוה.
<h2>דף יט:</h2>
והיכא דידיעא וברירא מילתא דמכר שט"ח לחברו ומסר ולא כתב או כתב ולא מסר ואף לא הקנהו לו אגב קרקע, או שכתב ומסר ולא כתב שיזכה בו ובכל שעבודו, נמצא שלא יזכה בגוף ממון החוב כי אם בגופו של שטר, וכמו שפסקנו [ב"ב ע"ו ע"ב] וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, אין לצור ולצור, אלמא דמהניא ליה המסירה שהמכר קיים מכל מקום לענין גוף השטר שיוכל להשתמש בו בכל תשמיש שירצה. הלכך יש לנו לומר ולדעת אם כופין הלוקח שיחזירנו לו אם נותן לו המוכר מעות המכר שקבל מידו, או אם יש לו להחזירו ללוה אחר שפרעו למלוה. מי אמרינן כיון שפסקנו דזכה בה לצור ולצור אין כופין אותו להחזירו לאותו נייר, דמצי טעין בעינא לצור ואמינא אנקוט בידי כל דהוא, או דלמא כיון דהמקח בטל הוא והוא לא קנאו אלא לראיה שבהן וראיה לא קנה מקבל מעותיו מן המוכר ומחזירו לו או יכופנו להחזירו ללוה אחר שפרעו ויקבל זה מעותיו, דדיליה הוא שטרא בתר פרעון. ובהאי דינא איכא מ"ד דכיון דאמר מוכר ללוקח אהדריה ניהליה ללוה דהא פרע לי מחייב למיהדריה ניהליה ואפילו בלא חזרת דמי קנייתו, דכיון שזה קבל מעות הלואתו ממנו השטר בטל הוא ויחזירנו לבעליו, ומאן נינהו לוה, דשטרא אחר פרעון דיליה הוא, וכדאמרינן [ב"ב קס"ז ע"ב] והלוה נותן שכר, ואפילו בעסקא. וכמו שאנו מוצאין בכל התלמוד [ב"ב ע' ע"א] דמצי מלוה למימר ללוה שטרא בידי מאי בעי, אלמא ששטר המלוה נקראת שטרו של לוה. וכדאמרינן נמי [כתובות י"ט ע"ב] זמנין דזייר ליה אפשיטא דספרא כדתנן והלוה נותן שכר. כל זה מוכיח שהשטר של הלוה הוא אחר שפרעו למלוה, וזה ודאי שקנאו לגבות הממון שכתב בתוכו ולא זכה בו מפני שלא קנהו על דרך הראוי לו, וזה שפרעו למלוה שעדין הוא שלו כדין עשה מה שעשה, וזה יחזיר לו שטרו בכל מקום שהוא ואח"כ יריב עם המלוה שיחזיר לו מעותיו שלקח ממנו. וראיה והכרח לסברתם שחייב הקונה להחזיר השטר ללוה שפרעו למלוה, ההיא דקתני [כתובות פ"ו ע"א] המוכר ש"ח לחברו וחזר ומחלו מחול, ואמר אמימר ומגבי ביה דמי ניירא לבעליו, ובודאי א"כ הוא שהלוקח יכול להחזיק בשטרו שקנה ולא בעי לאהדורי, והרי השטר עומד בידו מי הוציאו מרשותו שמשלם לו דמי ניירא, אלא מוכחא מילתא דעליה דלוקח לאהדורי ללוה מאחר שהמלוה מחל לו את חובו, וה"ה אם פרעו למלוה כיון שמסר ולא כתב, דכיון דפרע או מחל חד דינא אית להו והרי השטר בטל, דמה לי מחלו מה לי פרעו וקבל הלואתו מידו, הרי בשניהם בטל השטר ויחזירנו הלוקח ללוה דדיליה הוא, אלא שריב לו עם המלוה שמכר לו ממכרו ואחר כך נפרע ממנו, והלוה פטור ומוציא ממנו שטרו בעל כרחו והמוכר ישלם לו מעותיו, ואע"פ שלא זכה בה אלא לצור, כיון דדינינן דינא דגרמי [והוא] כיון דלא מצי לאוקומי בידיה לצור על פי צלוחיתו מיהא מ"מ לא גרע משאר מכר דאחריות מעות שקבל מידו עליו.
ולסברא דהני אם כתב ומסר המוכר שטר חובו לחברו וכתב לו שקנה הוא וכל שעבודו, אם הלך הלוה אח"כ ופרע למלוה והניח קונה פטור הלוה, דאע"ג דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את, מיהו אם פרע למלוה שלו נפטר והרי השטר בטל ויחזירנו הקונה ללוה על כרחו, אלא שריב לו עם המלוה שקבל מעותיו והלוה פטור. וכן כתב הר"מ בר יהודה שנפטר הלוה אם פרע למלוה אע"פ שהלוקח קנאו בכתיבה ומסירה. אבל לא פירש אם נכוף אותו להחזיר השטר ללוה. וזה טופס לשונו, המוכר ש"ח לחברו ואח"כ באו המלוה והלוקח ותבעו הלוה וכל אחד מהם תובע החוב לעצמו, אם אין הלוקח מקפיד בין שיתן לו בין שיתן למלוה וקא אתי לוה קמן למשאל למאן ניתבינהו, הא ודאי פשיטא לן שהדין עם הלוקח ומלוה לאו בעל דברים דלוה הוא, הואיל ומכר ש"ח לזה. וכ"ש אם הלוה מקפיד בכך על המלוה ודעתו קרובה אצל הלוקח. וראייתנו בזה ההיא דקתני בגט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] גבי שני יוסף בן שמעון דקתני שיכולין להוציא שטר על אחרים, דמצי למימר ליה אי מנאי יזפת פרען ואם מהאיך כיון דאותיות נקנות במסירה פרען דהא החוב דידי הוא, אלמא דלא מצי למיטען לוה ללוקח לאו בעל דברים דידי את. אבל אם הלוה מקפיד על הלוקח ודעתו קרובה אצל (הלוה) [המלוה], בזה יש מחלוקת בין חכמי הדור, ואנן ס"ל דמההיא שעתא דכתב ומסר לו מלוה ללוקח ש"ח אשתעבד לוה ללוקח בעל כרחיה, וכל כמה דלא מחיל גביה דמלוה קאי לוקח במקום מלוה, וקפידתו של לוה לא תועיל כלום למלוה. אלא שאם קדם ופרע למלוה אין לו ללוקח על הלוה אלא תרעומת, מפני שמחל המלוה שעבוד השטר באותו פרעון, וכי היכי דמצי מחיל הכי נמי נפרע ממנו וכופין את המלוה להחזיר ללוקח מה שקבל מן הלוה.
ואיכא דפליגי ואמרי דאי פרע למלוה בשטר שכתב ומסרו לו חברו בעת מכירתו לא נפטר לוה מלפרוע ללוקח. גם חולקין כמו כן דאי מסר ולא כתב או כתב ולא מסר או מסר וכתב ולא כתב ליה קני הוא וכל שעבודו, בכלן אם פרע למלוה הלוה אין כופין הלוקח להחזיר לו השטר חוב, ואפילו נותן לו דמי הנייר, אא"כ נותן לו מה שנתן בו כשקנאו. וזה טופס מה שכתבו בזה, מסתברא דכיון דלוה הוה ידע דמלוה זבין לשטריה בכתיבה ומסירה ובקני הוא וכל שעבודו דאית ביה, וקי"ל כל שטרא קלא אית ליה, מצי לוקח למימר ליה לא היה לך לפרוע כי אם לי אבל לא למלוה שהרי נסתלקת מעליו ופשעת כשפרעת לו ותשלם חובי. וראיתם מההיא דגרסינן בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ט ע"ב] מצא שובר בשוק בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל. ומקשינן ואמאי ניחוש דילמא כתב ליה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבנה לכתובתה בטובת הנאה בין ניסן לתשרי ואתי בעל ומפיק האי שובר דכתיב מניסן ומפסיד ללקוחות. מהכא שמעינן דטעמא דכתיב שובר מזמן המוקדם למכירתה הוא דמפסידה ללקוחות, דאשתכח דחספא בעלמא זבין להו, דהא אכתי אינו חב לשום אדם בשעת כתיבתה, אבל לא חיישינן דלאחר מכירתה דלוקח אזלא ופרע לה בעלה וכתבה לה שובר ומוסרת אותו עכשו לבעלה משום קנוניא דלקוחות, דא"כ טעני לקוחות לבעל אתה תשוב ותפרע לנו פעם אחרת שהפסדת אם פרעת לה כלום, אחר שידעת והיה לך קול שאצלנו היתה כתובתה מכורה, ולפיכך מוכיחין שחייב הלוה לפרוע ללוקח פעם אחרת. גם כתבו דהיכא דמסר ולא כתב או כתב ולא מסר או מסר וכתב ולא כתב בשטרו שיזכה בו ובכל שעבודו אין ב"ד כופין ללוקח שיחזיר השטר ללוה אע"פ שפרעו המלוה, ואפילו נותן לו דמיו של הנייר, אא"כ נותן לו מה שנתן כשקנאו, דמצי א"ל אתפוס בידי כל דהוא ולצור קניתיה ולצור בעינא לה. ומביאין ראיה מפירוש ר"ש [כתובות פ"ו ע"א] שפירש ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה מן המוחל דמי ניירא, שלא מכר את הנייר וא"ל הרי הוא בידך, אלמא דלפירושו אין מוציאין את הנייר מידו. ויש נמי שעוקרים כל הגרסא ול"ג ומאן דלא דאין דינא דגרמי, ואומרים כי הסופרים שבשוה משום ההיא דהשורף שטרותיו של חברו דאיתיה בפרק הגוזל [ב"ק צ"ח ע"ב], דהתם אתי שפיר דלמאן דלא דאין דינא דגרמי מגבינן ליה דמי ניירא דקנה מיניה, אבל הכא גוף השטר בידיה דלוקח קיימא היכי משלם ליה אפילו דמי ניירא כיון דלא דאין דינא דגרמי. כל זה מתברר שאין דעתם נוטה להוציא השטר מידו. ומלתא צ"ע. ובסברא זו אם יאמר הלוה למלוה לא אפרעך עד שתחזיר לי שטרי מאחר שהוא ידוע שהשטר הוא ביד הלוקח וישנו בעולם אין כופין אותו לפרוע בשובר, וכמו שכתבנו בשער ל"א בספרינו זה.
<h2>דף סו:</h2>
ויש לברר אם פרע חובו הלוה ללוקח שמסר לו המוכר את שטרו ולא כתב לו מה דינו. על זה כתב רבינו יעקב דלא מפקינן מיניה דלוקח, וגם הלוה פטור מן המלוה. וראייתו מההיא דאמרינן בפרק אי זהו נשך [ב"מ ס"ו ע"ב] המוכר פירות דקל לחברו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו, רב נחמן אמר יכול לחזור בו. אמר רב נחמן ומודינא דאי שמיט ואכיל אינו יכול לחזור בו. פירוש, אם לקטם, ואכל לאו דוקא. אלמא שאע"פ שאין המכר מחוור אי תפס לא מפקינן מיניה, והא נמי דכוותא היא. ויש לעיין מלוה שמכר שטר חובו בלא כתיבה ומסירה או שלא כתב לו הקנאתו כהוגן ונמצא שיש ביניהם דברים ומעות, שהרי אמר לו שהוא מוסר לו כל ממון החוב ולא קנאו וחוזר בו המוכר, אם מוסרין אותו למי שפרע אם לאו. ויש מורה ואומר שבכל דבר שהוא פטור אין מוסרים אותו למי שפרע, שהרי אין לו להחזיר לו את מעות המקח, וכדלעיל, דניחא ליה לצור. ואין בו משום אונאה, וכדלעיל. ואע"פ שאין ברור אצלנו, כמו שכתבנו למעלה.
